שתולים מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ נ' צרפתי שמעון בע"מ ואח'

פסק דין

התובעת, (להלן: " אגודת מושב האגודה" או "האגודה") הגישה לבית משפט נכבד זה תובענה לסעד הצהרתי לחיוב הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם את מס השבח שהוטל עליה בגין עסקת מקרקעין, בהתבסס על הסכם ועל התחייבות של הנתבעות. (ת.א. (ב"ש) 1036/07).

ביום 12.02.12, ניתן פסק דין הצהרתי של בית משפט זה, המחייב את הנתבעות יחד ולחוד לשלם להאגודה מלוא מס השבח בו חויבה מכח עסקת המקרקעין נשוא התובענה. (להלן: "פסק הדין ההצהרתי")

על פסק הדין הנדון הגישו הנתבעות ערעור לבית המשפט העליון. דיון שהיה קבוע לחודש מרץ שנה זו, נדחה לחודש יולי שנה זו. במובן זה שפסק הדין מיום 12.02.12, טרם הפך חלוט.

במקביל, פעלה האגודה לבטל את החיוב במס השבח לרבות חיובי הפיגורים והקנסות שהוטלו עליה, מהליכי ערר, בפני וועדת ערר שליד מנהל מס שבח ועד פניה בערעור לבית המשפט העליון. ביום 26.02.12, ניתן פסק דין בבית המשפט העליון, הדוחה הערעור אך ממליץ למשיב להפחית הקנסות שהושתו על האגודה (ע"א 9140/10).

בהתאם, עשה מנהל מס שבח כברת דרך לקראת האגודה ומחק את הקנסות שהושתו על האגודה, בגין חוב תשלום למס שבח, וגיבש עמה הסכמה, לפיה ישולם סך כולל של 2,290,000 ₪ (300,000 ₪ שולם ביום 14.03.12, סך של 840,000 ₪ שולם ב – 14 תשלומים של 60,000 ₪ כל אחד החל מיום 14.04.12 ועד 14.05.13 וסך של 1,150,000 ש"ח בשיק ליום 14.06.13), מעבר לסכומים ששולמו, כאשר קיימת עדות לתשלום סך של 200,000 ₪ ביום 01.03.12.

משנקבע החיוב האמור, פנתה האגודה אל הנתבעות בדרישה כי ישלמו לה הסכום האמור, אולם, לא קיבלה כל מענה ועל כן פנתה בתביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט זה לחייב הנתבעות בסכום כולל של 3,095,898 ₪. סכום המשוערך, לטענתה, ליום הגשת התביעה הכולל מעבר לסכומים המפורטים לעיל, סך של 556,106 ₪ ששולם למס שבח.

הנתבעות, במסגרת בקשתן לרשות להגן טענו, כי מדובר בתביעה קנטרנית ומוקדמת מאחר וטרם מוצו ההליכים בתובענה לפסק דין הצהרתי וכי כל עוד תלוי ועומד בבית המשפט העליון הערעור על פסק הדין ההצהרתי, אין להידרש לתובענה דנן. בקשתן לעיכוב שמיעת ההליך דנן נדחתה על ידי, במסגרת החלטת ביניים, ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, נדחתה אף היא.

טענות נוספות שבאו מפי הנתבעת 2, (להלן: "חברת המושבים"), התמקדו בטענה כי התובעת לא קיבלה היתר לפיצול סעדים במסגרת תביעתה לסעד הצהרתי, כי תביעתה הנדונה התיישנה, כי חיובה מותנה בכישלונה להיפרע מהנתבעת 1, (להלן: "חברת צרפתי"), דבר שלא הוכח, וכי ההסדר שאליו הגיעה האגודה אל מול רשות מס שבח, נעשה באופן רשלני ובלתי מקצועי השולל את זכותה של האגודה לדרוש אותו כעת. בכל מקרה טענה כי יש באמור כדי לבסס רשותה להגן אל מול גובה החוב הנטען.

אקדים ואומר כי טענות הנתבעות דינן להידחות ולא מצאתי לנכון ליתן להן רשות להתגונן מפני התביעה הנדונה. אסביר:

היתר לפיצול סעדים – תובענה לפסק דין הצהרתי אין בה כדי למנוע תביעה שניה לפסק דין לאכיפת חיוב או פיצוי אפילו מדובר באותן עובדות. (ראה: ע"א 466/89). בתובענה לסעד הצהרתי, ביקשה האגודה להבהיר אל מול הנתבעות ורשויות המס את השאלה על מי חל תשלום המס הנדרש בפן החוקי ובפן ההסכמי. לכך נדרש בית המשפט. משקבע בית המשפט כי החיוב החוקי חל על האגודה אולם, זו זכאית להיפרע מן הנתבעות, ומשגובש הסכום לחיוב, לאחר שהאגודה מיצתה על פניו את כל האפשרויות להקטין את החיוב, ומשדרישתה לתשלום החוב שהופנתה אל הנתבעות לא נענתה, רשאית היתה להגיש תובענה זו המבוססת כולה על פסק הדין שניתן הקובע חבות ועל גובה סכום המס, כפי שעולה מן המסמכים, לכך אתייחס גם בהמשך.

התיישנות – טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי חברת המושבים מבוססת על הטענה כי עילת תביעה כספית זו, התגבשה ביום חתימת ההסכם בין הצדדים, דהיינו ביום 18.06.95 ולחילופין, ביום 30.07.98, יום בו הוצאה הדרישה לתשלום המס על ידי שלטונות מס שבח. לטענת חברת המושבים מנין הימים, מיום 30.07.98 ועד יום הגשת התביעה הנדונה, 09.10.12, מעיד על פניו כי חלפו להם מ – 7 שנים באופן המביא להתיישנות התביעה.

דין טענה זו להידחות.

כבר במסגרת התביעה לסעד הצהרתי, טענו הנתבעות להתיישנות התובענה וזו נדחתה על ידי, משקבעתי שהתובענה הוגשה עוד קודם לתחולת ההתיישנות.

מעבר לאמור, הלכה היא כי כל משך הזמן בו נמצא ההליך תלוי ועומד בבית משפט, נעצר מרוץ ההתיישנות לגבי עילת התובענה המתבררת. מכאן, כל עוד ההליך של התובענה לסעד הצהרתי, לא הסתיים, שכן תלוי ועומד הוא בפני בית המשפט העליון, יש לומר כי כל משך הזמן שבו מצוי ההליך תלוי ועומד בבית משפט, נעצר מרוץ ההתיישנות.

נמצא אפוא, משקבעתי במסגרת התובענה לפסק דין הצהרתי כי התביעה לא התיישנה ומשנמצא כי תובענה זו הוגשה במקביל להליך המתנהל בתובענה לפסק הדין ההצהרתי, אין לומר כי התיישנה התביעה. (ראה סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 וכן ראה ע"א 450/82 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ).

לחילופין, ניתן לומר כי עילת התביעה התגבשה לאחר מתן פסק הדין ההצהרתי ולאחר גיבוש החוב אל מול שלטונות מס שבח.

חיוב מותנה – טענת חברת המושבים כי חיובה מותנה בכישלון גביה מצרפתי וכי כל עוד לא מיצתה האגודה אפשרויות גבייה מצרפתי, אין לה עילה כנגדה, דינה להידחות. תובענה זו עניינה קביעת גובה החיוב הכספי שיושת על הנתבעות, כאשר על פי פסק הדין ההצהרתי, חבות הנתבעות, כלפי האגודה, הינה ביחד ולחוד. הליכי הגבייה הינם שלב ביצועי ואינם נוגעים לקביעת גובה החיוב לתשלום.

הסדר האגודה מול שלטונות מס שבח – חברת המושבים מבקשת להלין על ההסדר שגיבשה האגודה עם רשות המס. טענותיה אך ראוי היה כי לא תטענה. הוכח כעולה מן המסמכים כי האגודה נקטה בכל ההליכים האפשריים כדי להקטין את סכום החוב שיוחס לה, גם על דרך מיצוי הליכים משפטיים ובסופו של יום, לאחר שניתנה המלצת בית המשפט העליון, גיבשה הסדר אל מול רשות המס, הסדר המעיד על ויתורים מרחיקי לכת מצד רשות המס בנוגע לגובה החוב לתשלום. טענת חברת המושבים כי אין להשית עליה את חיובי ההצמדה והריבית שהצטברו על יתרת החוב בשל הפיגור בתשלום החוב, פיגור שיש להשית על האגודה, אף היא טענה שלא תקים עילה לרשות להגן. כפי שנקבע בפסק הדין ההצהרתי, היה זה מחובתן של הנתבעות, במישור ההסכמים שביניהן לבין האגודה, לשאת בתשלום האמור ומשלא עשו כן במועד, לא יעמוד להן כל פתחון פה בנושא הריבית על יתרת החוב. האגודה הציגה אישורים המעידים על תשלום כולל בהיקף של 2,490,000 ₪. לטענתה, כי שילמה בנוסף סך של 556,106 ₪, לא נמצא כל תיעוד בכתב ולגבי סכום זה בלבד ניתנת לנתבעות רשות להגן.

סוף דבר, הבקשה לרשות להגן נדחית במרביתה. רשות להגן ניתנת לגבי סך של 556,106 ₪ בלבד. בהתאם, ניתן פסק דין על יתרת הסכום ( סך של 2,490,000 ₪) בליווי הצמדה וריבית ממועד החיוב, של כל סכום ששולם או ישולם, על פי ההסדר שבין האגודה לבין שלטונות המס, או על פי מועד התשלום שבוצע בפועל, ועד למועד התשלום על ידי הנתבעות.